מאירי על נדה ס״ט

1 מה שהקשו כאן משמועת הטועה האמורה בפרק שלישי וממה ואמרו שם שבוע קמא דאתא לקמן בלילותא מטבילין לה ביממי לא מטבלינן לה דאוקמה אחזקה והקשו שם נטבלה נמי ביממי דלמא כל יומא שלימו ספורין דידה ואוקימנא אליבא דר' עקיבא דלא בעי ספורין כבר ביארנו שם הענין:

2 ולענין ביאור זה שלא הזכיר הבריתא עצמה הזכירוה בלשון מותיב ר' חנינא טועה הוא מפני שאותה בריתא לא נודעה להם אלא מפיו של ר' יוסי וכבר ביארנו שם שאין הלכה כר' עקיבא אלא כרבנן ר"ל ר' אליעזר דלא בעינן ספורין והוא שהביאו עליה שמועת טועה הנזכרת בסוגיא זו וביאור השמועה טועה שאמרה יום אחד טמא ראיתי ואיני יודעת אם בימי נדה אם בימי זיבה ור"ל ראיתי ופסקתי שהרי לכלי עלמא הפסק טהרה בעי מטבילין אותה לדעת האומר טבילה בזמנה מצוה תשע טבילות שבע לנדה שבכל יום אתה מספקה בסוף נדה ר"ל שמא עכשו שלמו ימי נדה וטובלת ואלו באה בלילה אתה מטבילה שמונה לנדה שהרי אתה מטבילה בלילה שבאה לפנינו וטובלת עד מוצאי שמונה שמא בלילה שבאה לפנינו ראתה אלא שאינה מונה אלא שבע טבילות דפסיקן ליה בין בבאת בין בראת ושתים לזיבה מדין שומרת יום כנגד יום שמא התחלת זיבה היא ואתמל ראתה והיום יום טבילה או שמא ביום שבע ראתה ולמחר יום טבילה מדין שומרת יום כנגד יום ואין טבילה שמשום נדה מפקיעתה שהרי זו זמנה בלילה וזו זמנה ביום אמרה בין השמשות טמא ראיתי מטבילין אותה י"א טבילות שהרי ביארנו שאם באה בלילה יש כאן שמונה טבילות לנדה ובין השמשות ספק לילה הוא ומ"מ שאל בה עשרה הוא דהווין שמנה לנדות ושתים לזיבות ששנים של זבה אין להם מקום להוסיף משום ספק לילה ופירשוה כגון שאמרה בין השמשות ראיתי ואיני יודעת אם בין השמשות אם זה של אתמול דאיכא טבילה יתירתא תמני לנדה ותלת לזיבה כיצד הרי שבאת לפנינו בין השמשות של ערב שבת וטובלת מיד בליל שבת שמא עכשו זמן טבילתה וכן כל שבעה ואף לילי שבת הבאה טובלת שמא באותה בין השמשות שבאה לפנינו ראתה והיה יום שבת תחלת נדותה ומשכו שבעת ימי נדה עד עכשו והרי שמנה טבילות לנדה ושלשה לזיבה שמא בין השמשות של אתמל ראתה והוא מיום חמשי ונמצא יום ששי יום שמור וטבילה וטובלת עכשו שמא יום הוא וראוי לטבילת חוב ואינה ראויה להמתין עד שיהא לילה ודאי ותעלה לה טבילת הנדה שטבילה בזמנה מצוה או שמא בין השמשות זה ראתה ויום הוא ונמצא מיום ששי וטובלת בשבת שהוא יום שמור וטבילה וכן טובלת באחד בשבת שמא בין השמשות ראתה ולילה הוה ונמצא אחד בשבת יום שימור וטבילה ואמר אחר כך שאם אמרה לא ראיתי כל עיקר מטבילין אותה ט"ו טבילות ואמרו עליה בלשון זה דינא דלאו דינא הוא זה והרי הוא כעין מה שדנין במקום פלני הנקרא דלקי מאן דאית ליה תורא לירעי כל בהמות העיר חד יומא ויחזרו חלילה ומאן דלית ליה תורא לירעינהו תרי יומי ויחזרו חלילה ואזל יתמא דלא הוי ליה תורא והזקיקוהו לשמור שני ימים ואזל ונכסינהו לכולהו תורא ואמר דאית ליה תורא לשקיל חדא משכא דלית ליה תורא לשקול תרי סוף דינא כתחלת דינא ואף כאן יש לתמוה במקום שאומרת ראיתי אתה פוטרה בתשע או בעשרה או באחת עשרה ובמקום שאומרת לא ראיתי כלל אתה מצריכה ט"ו ותירץ הכי קאמר ראיתי ואינה יודעת כמה ר"ל אם אחד אם שלשה וכן אם בימי נדה אם בימי זיבה ונמצאת ספק נדה ספק שומרת יום כנגד יום ספק זבה גדולה וכל דאתיא לקמן ביממא יהבי לה שבע משום נדה ותמני משום זיבה ואע"ג דכי אתיא לקמן בלילואתא יהבינן לה תמני אף משום נדה שהרי תכף שבאת מטבילין אותה משום נדה ומטעמא דכתיבנא לעיל זבה דבין בליליא בין ביממי יהבינן לה תמני חשיב לה בתמני נדה דכי אתיא ביממי מיהא לא יהבינן לה אלא שבע לא חשיב להו אלא בשבע והדברים פשוטים וכמו שנתבררו בפירושי גדולי הרבנים ומ"מ למדת דלא בעינן ספורין דאי הכי טבילות דביממי מיהא היאך מטבלינן לה משום זבה והרי אין כאן ספורין ורב אחא אקשי דמכל מקום איכא לאוקמה באומרת ספרתי ר"ל בדקתי ואיני יודעת כמה ספרתי ואם בימי נדה אם בימי זיבה והשיבוהו דמדקאמר ספרתי אי אפשר דלא ספרה מיהא חד יומא ובצרי לה מיהא טבילות שאם תבא באחד בשבת ותאמר יום אחד ספרתי ודאי דנין שמערב שבת מיהא פסקה ויום שבת הוא שספרה ובצרי להו טבילות שנים של נדה ושנים של זבה ואף אם תספק שמא יום הספירה הוא הוא יום שבאת מכל מקום דנין שמאתמל פסקה ובצרי להו חדא דנדה וחדא דזבה ואע"ג דאיהו דחיק לאוקומה באיני יודעת כמה שספרתי ואם ספרתי דברים דחוקים הם אלא שהדברים ברורים דלא בעינן ספורים וכמו שכתבנו:

3 המשנה השלישית והיא מענין החלק השני במה שנתגלגל בה בדינין שבשאר טמאות והוא שאמר הזב והזבה פירוש והוא הדין לנדה ויולדת והמצורע והמצורעת שמתו מטמאין במשא עד שימוק הבשר ושאלו בגמרא אטו כל מת מי לא מטמא במשא ופירשוה באבן מוסמא והוא שכל אלו מטמאין משכב ומושב ר"ל כל מצעות שתחתיהם אף אותם התחתונים שאין נוגעין בהם ואפילו באבן מוסמא והוא אבן המונחת על גבי יתדות וכלים תחתיה שאם אחד מאלו יושב עליה ניטמאו הכלים שתחתיה אע"פ שאינם נדרסים במשכבו וכן לדעת קצת אפילו לא היו הכלים נוגעים באבן כמו שביארנו במסכת שבת פרק ר' עקיבא ובמסכתא זו ובהרבה מקומות והדבר ידוע שהמת אינו מטמא משכב ומושב ואמר על אלו שאם מתו הואיל ובעודם חיים היו מטמאין משכב ומושב אף במיתתם כן שאם לא כן יבאו להקל בהם בחייהם בזמן שהיא מתעלפה ודומה להם למת ואפילו נבקע מ"מ גוזרין בכך ולא כדברי האומר בגמרא עד שיבקע אלא עד שימוק הבשר כמו שכתבנו הא משנימוק הבשר אין מטמאין משכב ומושב ואין כאן כדי לטעות ואע"פ שמצינו בכמה מקומות שהמצורע אינו עושה משכב ומושב כבר ביארנו בפרק דם הנדה שזו שבכאן לטמא אוכלין ומשקין אבל לטמא אדם אינו עושה משכב ומושב נכרי שמת טהור מלטמא במשא ואף זו פירושה באבן מוסמא שאלו משא ממש טמא שהנכרי לא נפקע במיתתו אלא מטומאת אהל אבל מטומאת משא לא אלא מטומאת אבן מוסמא קאמר שבחייו דינו כזב לכל דבר ומטמא באבן מוסמא וכשמת נפקע ממנה כשאר המתים שאין כאן גזרה דנכרי בישראל לא מחלף בית שמאי אומרים כל הנשים מתות נדות ר"ל ומטמאות באבן מושמא ובית הלל אומרים אינה נדה אלא שמתה נדה ומ"מ בגמרא שאלו בית שמאי מאי טעמיהו ואי משום דאגב ביעתותא חזיא וכדכתיב ותתחלחל המלכה מלמד שפרסה נדה ואע"פ שאמרנו בפרק ראשון מסלקת את הדמים כך הוא הענין פחדא צמית אבל ביעתותא ר"ל הבהלה הפתאומית מרפיא כמו שביארנו שם הרי במקום אחר אמרו שהאנשים מתים זבים ולטמאם באבן מוסמא ואי משום זיבה הרי מחמת אונס הוא ואקרי כאן מבשרו ולא מחמת אונסו ופירשו שאין דברי בית שמאי אמורים אלא לענין מה שאמרו בבריתא בראשונה היו מטבילין את הכלים על גב הנשים המתות נדות ר"ל אע"פ שלא נגעו בהן משמתו ומצד הנדות והיו נדות חיות מתייבשות לומר אף לאחר מיתה אנו חלוקות משאר חברותינו התקינו שיהו מטבילין אף על אותן שאינן נדות שלא לבייש את הנדות חיות וכן בראשונה היו מטבילין את הכלים על גבי אנשים מתים זבים והיו זבים חיים מתביישין והתקינו שיהו מטבילין על הכל ואף בית הלל מודים בתקנה זו אלא שבית שמאי סוברים כשם שהתקינו להחזיק את כולן כנדות לענין הטבילה כך לענין אבן מושמא ולבית הלל לענין טבילה התקינו לענין אבן מוסמא לא התקינו וכן הלכה:

4 זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שביארנו הלכה היא ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:

5 מחזיר גרושתו משנשאת והוליד ממנה בת והיא הנקרא בת משולחת ר"ל בתה של משולחת כשרה לכהונה שאין חללה אלא מאיסור המיוחד לכהונה ומה שהוצרכנו למעטה מקרא דהיא תועבה ואין בניה תועבין כבר ביארנוה בראשון של יבמות:

6 אלמנה שנשאת לכהן גדול נעשית חללה בביאתו ונפסלה מן הכהונה ומלאכול מן התרומה אם היא כהנת וזהו שאמרו כאן היא עצמה מתחללת אבל כהן שהחזיר גרושתו משנשאת אע"פ שביאה פסולה היא לא נפסלה מן התרומה שאין פסול תרומה אלא בזר מעיקרו וזו כבר היה לה אצלו שעת הכושר משנתגרשה והוא קודם שנשאת ואם מפני שנפסלה לכהנה בביאה זו הרי משנתגרשה נאסרה לכהנה ואין ביאה זו מחדשת בה כלום וכבר ביארנוה בפרק החולץ בסוגיית המשנה העשירית: